בכור שור, ויקרא ז׳

1 עור העלה אשר הקריב וכן עור חטאת ואשם, לכהן, כדאמר בשחיטת קדשים: זה מדרש דרש יהוידע הכהן: מדכתיב: כסף אשם וכסף חטאת. עד כאן:

1 וכל מנחה אשר תאפה בתנור... לכהן המקריב אתה לו תהיה; וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן. ודאי כמו שפירשו רבותינו הוא, דלכל אשי בית אב הוא זו בזו, מכל מקום נראות המנחות הנאפות מתחלקות לאותן העומדים שם בשעת הקרבה, דכולם קרי המקריב וזה מגיש, וזה קומץ, וזה מקטיר, וזה מצית האש, ואינם ממתינים לאותם שאינם שם, לפי שלא יצטנן ויתקלקל. ולכך אומר לכהן המקריב אתה, אבל בלולה בשמן וחרבה, שאינה נאפת, צריך להמתין לכל אנשי בית אב, שאינה מתקלקלת, ולכך כתיב בה לכל בני אהרן; וזהו פשוטו לפי הדרשה. ולפי הסברא ולפי פשוטו של מקרא נראה, דנאפת בתנור לכהן המקריב אתה, אבל הבלולה וחרבה לכל אנשי המשמר, וסברא, לפי שטרח בה לאפות אותה בתנור, הרי הוא שלו. אלו שני הפסוקים מפרשה דלעיל:

1 ואם האכל יאכל... לא ירצה המקריב באכילה זו, כיון שהיא שלא בזמנה, ואע"ג דכתיב: ואכלו אתם אשר כפר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, זאת האכילה אינה מרצה ואינה מכפרת. המקריב אתו לא יחשב לו. ובשעה שהמקריב לא יחשב לו, כלומר, עליו, כמו: אמרי לי אחי הוא; לא יחשב יש לאכל בשלישי, דזהו חוץ לזמנו, ואם חשב פגול יהיה. שהמחשבה מפגלתו, אבל אכילה שלא בזמנה אינה מרצה ואינה מפגלת למפרע. והנפש הנאכלת - בין שהוא פגול, בין שהוא נותר, זהו פשוטו; פי' הדרשה, לעיל, פרשת חטאת נאמרה בלשון נקבה, שרוב חטאות כשבה או שעירה, אבל אשמות כולם זכרים, ונאמרה בלשון זכר:

1 והבשר כל טהור יאכל בשר. בשר, לרבות אמורין, שאם נאכלים בטומאת בשר, שהיא באזהרה לבד, שהוא חיב משום זרות, דאפילו זר אוכלם. עד כאן:

1 ונכרתה. כריתות הכתובות כאן בשלמים, פירשו רבותינו: שלש כריתות בשלמים למה? בשבועות. מיהו, לפי הפשט, הפסוק הראשון בטומאה היוצאה עליו מגופו, הפסוק השני למדנו, שאם נגע בטומאת אדם כגון בזב, או מצורע, או נדה, או נבלה, או שקץ ואכל שלמים, שהוא כמו כן בכרת:

1 כל חלב אבל חלב חיה היה מותר, אבל דם אסור מן הבהמה, חיה ועוף, לפי שדם בהמה ראוי למזבח, ודם חיה ועוף טעון כסוי:

1 ואכל לא תאכלהו. שלא תאמר: הבשר איתוסף בו אסורין שהיתה מותר ועתה נאסר, והחלב שהיה תחלה אסור באכילה, עתה יאסר בהנאה כשנעשה נבלה, לכך נאמר: יעשה מלאכה ואכל לא תאכלהו, מחמת שהוא נבלה, דאסור נבלה חל על אסור חלב. ולפי הפשט, לפי שאמר יעשה לכל מלאכה והייתי סבור שכל שירצה יעשה ממנו, ואפילו לאכלו, הואיל ואין נבלה וטרפה ראויות לקרבן ת"ל: ואכל לא תאכלהו, דלא בא להתירו כי אם בהנאה, כדפרישית, ורבותינו דרשו: יעשה לכל מלאכה, שאינו טמא משום נבלה כשאר הבשר, אלא טהור:

1 זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים. אמה שכבר פירש המלואים בפרשת ואתה תצוה קאי, וכל הפרשה דמלואים קאי אההיא דואתה תצוה: